על קצה המזלג

מושב חרות הוקם בשנת 1930 על ידי ארגון "חרות" שהתגבש בשנת 1927. חברי הארגון - אנשי העלייה השלישית והרביעית, החליטו לקחת גורלם בידם וליצור מסגרת התיישבותית משותפת. במקביל לחרות קמו המושבים כפר הס ועין ורד, ויחד עם המחנה של "חברת מטעי ארץ ישראל" היוו גוש התיישבות - גוש תל מונד. היה זה גוש ההתיישבות הראשון באזור זה של השרון. המושב תוכנן על יד האדריכל ריכארד קאופמן, בהתאם לטופוגרפיה, ענפי המשק, ועקרונות המתיישבים.

מה נראה

התכנון המרחבי למושב חרות הוא מאפיין בעל ערך ייחודי והיסטורי. מושב חרות מצטיין בכמות המבנים ששרדו בו משנותיו הראשונות. עשרות בתים, מבני משק ומבנים ציבוריים עומדים על תילם, ובחלקם הגדול נמצאים בשימוש גם כיום. במתחם אחד במרכז המושב נמצאים רוב המבנים בעלי הערכים הראויים לשימור.

במקביל, מתהדר מושב חרות בנוף צמחי וב"יער יישובי" יוצא דופן. ברחבי המושב ובשטחים החקלאיים התפתחו מקבצי עצים מסוגים שונים, שדרות מפוארות ועצי מופת מרשימים בגודל ונוף.

שיטוט בין המבנים והעצים בלב המושב הוא מעין סיור במרחב מוזיאלי פתוח, בו עבר והווה משתלבים זה בזה. שילוב המבנים והעצים במושב יוצר נוף תרבות, המבטא את הלכי הרוח הערכיים והאידאולוגיים בעשורים הראשונים לקיומו.

פירוט תחנות המסלול

האזור הציבורי המרכזי במושב מוגדר ותחום היטב, ומרוכזים בו מבני המשק הציבוריים והמבנים הקהילתיים. עד היום הוא משמש מוקד פעיל ומרכזי בחיי המושב, הלב הפועם של הקהילה. המרחקים בין האתרים קצרים וניתן לבקר בהם בסיור רגלי נינוח וקל, ללא חשיבות לסדר או מסלול מוגדר.

בשולי היישוב נמצאים מוקדי עניין נוספים: שדרות מגלי, בריכת המים המזרחית, בית האריזה ועמדת הביטחון, אליהם ניתן להרחיק בהליכה ארוכה יותר או בנסיעה.

מזכירות המושב - בית המזכירות עבר גלגולים ומילא תפקידים רבים. ראשית היה זה המשק החקלאי של משפחת גורניק. לימים המשפחה עזבה והמשק עבר לרשות הציבור, אחד החדרים הפך לחדר הנהלה, במטבחון שוכנה הספרייה ואף לטלפון הציבורי הראשון, שמספרו היה 207 נבנתה עמדה מיוחדת.

במלחמת העצמאות הפך הבית לחדר מגורי כיתת הכוננות של המושב - הפל"ם, ובתום המלחמה הוסב למדגרה. כשענף הלול התרחב, פונתה המדגרה והועברה למבנה שהיום משמש כבית החבר.

בשלב זה, בית המזכירות הפך למבנה עבור עובדי ציבור - עולים חדשים שעבדו במושב, ובגלגול האחרון הפך לבית המזכירות המשמש את בני המושב עד היום.

עוד סיפור קטן: הרפת שבחצר שימשה כמחסן הנשק של המושב, וכונתה - "נוקטה". תקרת המבנה הייתה נקובת כדורים שנפלטו בשגגה וליד כל חור נרשם מי יצר אותו.

הסילו (מגדל הגרעינים) - הסילו הוא שריד מרתק לשיא הפעילות החקלאית במושב. באמצע שנות החמישים ענף הלול במושב התרחב בצורה ניכרת, והצורך במכון מודרני לטיפול בגרעינים הוביל לבניית מגדל איסום.

המגדל מתוכנן בדגם ארכיטקטוני ייחודי למושבים: מגדלים בתצורת הקבצים דמויי כוורות של תאי אחסון משושים, יצוקים בטון מזוין ומוגבהים מעל פני הקרקע, שבראשם תא חלוקה קטן שנבנה מבלוקים של בטון. הבנייה נעשתה ביעילות, שכן נעזרה ב"תבניות מתרוממות" שאפשרו לצקת את הבטון במהירות יחסית. מגדל הגרעינים הוא נקודת הציון הנצפית ביותר ברחבי המושב וסביבתו.

מושב חרות שמר על עצמאותו בתחום התערובת, שהיא המזון העיקרי לענף הלול, ולא הסתייע במכון אזורי. מגדל התערובת של חרות עבד עד חיסול ענף הלול, אפילו אחרי שנת 2000.

בצמוד לסילו נמצא מחסן התערובת. המבנה החל דרכו בשנת 1951, כבית האריזה המרכזי. הוא החליף בתי אריזה קטנים שהיו פזורים בפרדסים. בהמשך שינה ייעודו למחסן תערובת גדול ומשוכלל עם הקמת מגדל הגרעינים הסמוך. מבחינה אדריכלית המבנה מייצר עניין ויזואלי בזכות "גגות הזיגזג" המשמשים להחדרת אור טבעי.

המקלט ועץ הפיקוס - המקלט נמצא צמוד לכיכר המרכזית של חרות, מול המזכירות, וצמוד לתאי הדואר ולגן הילדים, מעליו התפתח אחד מעצי הפיקוס הגדולים בחרות, שארית לשדרת הפיקוסים ולחורשה שניטעה ליד הגן. גל האבנים, שורשי הפיקוס המשתרגים והכניסה למקלט, נותנים תחושה מסתורית לפינה זו.

גן הילדים - ב-1935 נבנה גן הילדים הראשון, כולו בטון יצוק, על מנת להבטיח את שלומם של הילדים מאפשרות פגיעה של ירי. סביב הגן ניטעה חורשת אורנים ושדרת עצי פיקוס. ב-1 ביוני 1944 נערכה בחצר הגן החתונה הראשונה במושב. החופה נישאה על רובה, חרמש, קילשון ודגל המסמלים את הלאום, הביטחון והחקלאות. בקיץ הוקרנו על קיר הגן סרטי קולנוע. מבנה הגן עדיין משמש את ייעודו המקורירוב עצי החורשה נכרתו עם השנים.

עץ השיזף - זהו העץ הוותיק ביותר במושב. בשנת 1930, עת הגיעו ראשוני קבוצת "חרות יהודה" אל אזור הגבעות  שלימים ייקרא חרות, הצל היחיד שמצאו החלוצים היה של עץ הדומים, הניצב היום בכניסה לגן הילדים. ההערכה היא כי העץ ניטע בשנות ה-70 של המאה ה-19.

בריכת המים (מרכז) - במקביל למעבר התושבים למגורי הקבע של ראשית ההתיישבות, נקדחו בארות והוקמה בריכת המים הראשונה שתכולתה 1000 מטרים מעוקבים, ותפקידה לספק מים בכל שעות היממה לתושבים ולמשק החי שהתחיל להתפתח.

מיקומה של הבריכה נקבע על גבעה בגבול הדרומי של המושב, כך שתשמש גם כעמדת מגן ותצפית. גדר המושב עברה לרגלי הבריכה. מעבר לגדר - הדרך בה עברו ערביי הכפר טירה אל אדמותיהם. בהיקף העליון של הבריכה נבנו חרכי ירי, וכן עמדה מוגבהת לזרקור (פרוז'קטור) להארת הסביבה. מעל הבריכה הוצבה עמדת איתות מורס שאפשרה לתקשר בלילות עם מושבים שכנים. ביום השתמשו באיתות בעזרת דגלים או הליוגרף (איתות ע"י אור השמש באמצעות מראה).

לאזעקת התושבים במקרה חירום של התקפה או שריפה, השתמשו בצינור רחב קוטר שנשמע כפעמון כאשר חבטו בו. הבריכה משמשת עד היום את המושב להספקת מים.

מועדון הנוער  בשנת 1940 נבנה צריף מועדון לנוער (קרוב למזכירות). במועדון התקיימו האסיפות הכלליות של המושב וכן כל פעילויות הנוער. סופו של הצריף היה בשריפה. המבנה הנוכחי של מועדון הנוער הוקם בשנת 1951. המועדון נושא את שם הבנים שנפלו במלחמת העצמאות. סביב המועדון נשתלו עצים רבים  המשמשים "גן זיכרון בוטני". הנוער התגייס לעבודות אשר תמורתן נתרמה למועדון החדש. המועדון בנוי בסגנון מודרניסטי המשלב מוטיבים מהסגנון הבינלאומי וכן מאפיינים של בנייה כפרית, כגון הגג המשופע.

אלון הגלעין - עץ בעל נוף מרשים בגובה של כ-15 מטרים, בולט בסביבתו, באזור בית העם ובית הנהלת החשבונות. אלון הגלעין ניטע ב-1949, במסגרת גן בוטני לזכר נופלי מלחמת העצמאות. למרגלות העץ ספסל הנהנה מצל תמידי, ומהווה נקודת מנוחה מושלמת.

בית העם - עם תום תקופת הצנע, הועלתה בשנת 1954 הצעה לבניית בית עם במושב. הוועד המקומי החליט לאשר את בניית בית העם, להקצות לכך סכום נכבד, ובנוסף לגבות 500 לירות מכל חבר. מיקומו של בית העם נקבע באזור החדש שהתווסף לאחר הגדלת שטחי הישוב ותכנון ההרחבה. מלאכת התכנון הופקדה בידי האדריכלים איליה בלזיצמן ואנדריי לייטרסדורף אשר תכננו מבנים רבים עבור ההתיישבות העובדת. מלאכת הבניה הופקדה בידי חברת "סולל בונה".

בדומה למבנים אחרים שתוכננו ע"י האדריכלים, תוכנן בית העם כמבנה סימטרי וצנוע המכיל אולם מרכזי ושורות עמודים משני צידו, על מנת לאפשר מפגש בין המשתמשים השונים בבניין. המבנה בן הקומה האחת, הכיל אולם בעל רצפה משופעת והיה פתוח לשתי החזיתות, דבר שאפשר זרימת אור ואוויר רוב שעות היום.

בית העם היה המרכז, סביבו נסבו כל חגיגות המושב המשותפות - חגים, מסיבות, ריקודי עם, הופעות, שמחות משפחתיות ולילות סדר משותפים. האולם שימש גם להקרנת סרטים כשמעל לאולם הכניסה שכן חדרו של המקרין.

בשנת 1980 קרסה תקרת המבנה, אירוע שהוביל לעשורים של הזנחה. באוקטובר 2013, נערך מבצע ניקיון בהשתתפות רבים. באפריל 2021 נחנך חגיגית בית העם המשופץ.

בצמוד לבית העם נמצאת האנדרטה לזכר הנופלים, בני מושב חרות.

המרפאה - בניין המרפאה נבנה על גבול המושב דאז, והוא נועד לשמש גם כעמדת ביטחון וככזה גם הוא בנוי כולו מבטון יצוק להגנה מפני ירי. ליד המרפאה נשתלו עצי פיקוס וכשצמחו וגדלו הייתה זו סוכה לתפארת ששימשה כעין חדר המתנה בשעות היום. הרופא הראשון ששירת במושב היה דוקטור קוסטא שהיה מגיע מתל מונד רכוב על סוס. האחיות במרפאה היו כולן בנות המושב. כאשר עברה המרפאה למשכנה החדש בשנת 1970, הפך הבניין לבית הנהלת החשבונות.

רחוב הצבעוני - חלקו הצפוני של רחוב הצבעוני משמר את תכנית קאופמן והתפתחות המושב בשנות ה-30. הבתים איבדו משהו ממראם ההיסטורי, אך עדיין נשמרת אווירה מרקמית שהופכת אותו לאחד הרחובות הנעימים לביקור. בקצה הדרומי שולט פיקוס-שקמה נאה וגדול ממדים. בהמשך הרחוב חצר יפה עם עץ זית מרשים.  בקצה הצפוני של הרחוב, במפגש עם רחוב הבאר נמצאת חורשה ובתוכה רפת היסטורית.

הרפת ברחוב הצבעוני -  מבני הקבע הראשונים שנבנו בכל נחלה בשנות השלושים היו הרפתות, ורק לאחר מכן נבנו מגורי קבע לאנשים. הרפתות  נבנו מבטון או מבלוקים עשויים זיפזיף שיצקו במקום. גודל רפת ממוצע היה בגודל של ארבעה על שישה מטרים. במלחמת העצמאות שימשה הרפת הזו והמרחב הפתוח לצדה למגורי תושבים ממשמרת שפונו מיישובם. לאחר קום המדינה גרו במתחם באופן זמני משפחות עולים.

מחסן התערובת ובית הקירור - צמד מבנים בעלי ארכיטקטורה מעניינת, שילוב חומרי בנייה, חזיתות עמודים וגגות קמורים.

מחסן התערובת הוקם ב-1942. המבנה עשוי לבנים, עם גג בעל שני קמרונות. במרכז המחסן הועמד פלא טכנולוגי: מערבל, שפועל על ידי מנוע חשמלי, שהקל מאוד על הכנת התערובת.

ככל מבנה במושב, גם למחסן התערובת היו שימושים נוספים, תרבותיים דווקא: אולם לחתונות, לחגיגות ולמסיבות ובית קולנוע בימי החורף - מי שלא הביא כיסא מהבית, ישב על שקי התערובת.

בית הקירור נבנה ב-1943 עבור תוצרת חקלאית, בעיקר תפוחי אדמה ופירות קיץ. הקירות עבים מאוד, ובנוסף, הותקנה מערכת קירור בקמרון הגג. כאן הייתה המחלבה הראשונה, ובה הוחזק החלב מהמשקים השונים עד למשלוח. במעבר בין רפתות ללולים, בסוף שנות ה-60, הפך המבנה למחסן ביצים עד שנת 2000.